ספר תורה

ספר תורה

ספר תורה

ספר תורה עשוי מקלף (עור של בהמה טהורה). על הקלף כתובה כל התורה כולה בשלמותה, מפרשת בראשית ועד סוף פרשת וזאת הברכה שבספר דברים.  את ספר התורה מאכסנים בארון הקודש בבתי כנסת.
ספר תורה הוא תשמיש הקדושה הקדוש והחשוב ביותר ביהדות.

כתיבה על קלף
כמו מזוזות ותפילין, גם את ספרי התורה כותבים על קלף כאמור, ולא ניתן לכתוב אותו על חומר אחר, כמו נייר (עור של דג פסול לכתיבת ספר תורה מפי הזוהמא).
על מנת להכין את העור של הבהמה שבו מעוניינים להשתמש לכתיבת ספר תורה, יש להשרות אותו בסיד- דבר המעבד אותו, וגורם שהעור לא ירקב וישמר לאורך שנים.
עיבוד הקלף חייב להיעשות לשם מצוות כתיבת ספר תורה. במידה והעור עובד סתם, ללא הכוונה הנכונה- הוא פסול לכתיבת ספר תורה.

לפני הכתיבה יש "לשרטט" את הקלף. דהיינו, למתוך קווים כמו שורות במחברת, שהכתיבה תהיה בתוכם. את השרטוט מבצעים בעזרת "מרצע", ובלי שרטוט הקלף לא מוכן לכתיבה.

את יריעות ספר התורה (לא כותבים את כל הספר על יריעה אחת, כי היריעות פשוט קצרות מידי) תופרים אחת לשניה בעזרת גיד- והתפירה צריכה להיעשות לשם כתיבת ספר תורה. את היריעה הראשונה והאחרונה מחברים לעץ החיים- מקל העץ שעליו עומד ספר התורה.

נתעוררה שאלה לגבי משיחת הקלף בשכבה של חומר מיוחד הגורם לכתיבה להיות מהירה יותר, ולאותיות להיראות יפות יותר. דעה אחת סוברת שמצווה מן המובחר למשוח את הקלף בחומר זה, שכן משיחת הקלף מיפה את האותיות. לעומתה הדעה השניה סוברת שהמשיחה יכולה להיות "חציצה" (מפריד) בין הקלף לבין הדיו, דבר הפוסל את ספר התורה כמובן.

הכתב

הכתב בו כותבים את ספר התורה צריך להיות מדוייק ביותר. לא ניתן לכתוב בכל כתב שרוצים, יש הלכות רבות הנוגעות לנושא הכתב של ספר התורה. (כמו ליתר תשמישי הקדושה כמו תפילין ומזוזות )

הכתב בו משתמשים לכתיבת ספר תורה הוא כתב סת"ם- כתב הנכתב בעזרת דיו ונוצה או קנה. לכתב צורה מרובעת וחלק מהאותיות מעוטרות ב'תגים' מיוחדים.
דהייה של הכתב או קילופו עלולים לפסול את ספר התורה.

הכתיבה
הדינים הנוגעים לכתיבת ספר תורה הינם מהחמורים ביותר בנושא כתיבת תשמישי קדושה.
רק אדם שהוכשר לכך והתאמן כראוי יכול לכתוב ספר תורה. אדם כזה נקרא 'סופר סת"ם'.
רוב הדעות הן שספר תורה פסול אסור לקרוא בו בציבור ובמידה והדבר אפשרי יש לתקנו. מנהג הרווח בכתיבת הרבה מספרי התורה הוא להתחיל את כל השורות של ספר התורה באות 'ו' מלבד לחמש שורות מסויימות.

תיוג
אותיות – 'שעטנז גץ' זוכות ל "יחס מיוחד" בכך שמתייגים אותן בצורה מיוחדת- בשלוש תגים מעל האותיות.
'תג' הוא קו הנמתח מגג האותיות, ובסופו יש עיגול. אם התגים נעשו ללא העיגול בראשם, כשרים בכל זאת.
את התיוג יש לעשות לשם קדושת ספר תורה, ואף רצוי לומר זאת בפה ממש, אך אם לא אמר אין זה מעכב את כשרות ספר התורה.
מצווה שהתיוג יכתב בדיו של ספר תורה אבל אם נכתב בצורה אחרת (רפידוגרף) עדיין כשר.

ספר תורה כשר בדיעבד גם בלי תגים.

תיקונים
אותיות – 'שעטנז גץ' זוכות ל "יחס מיוחד" בכך שמתייגים אותן בצורה מיוחדת- בשלוש תגים מעל האותיות.
אם ספר תורה  נמצא פסול, למשל שאות אחת חסרה מיותרת, או שהאות לא כתובה בצורה הנכונה, מותר לתקן את ספר התורה.זאת משום שבספר תורה לא צריך שהכתיבה תהיה "כסדרה"(לפי הסדר) לעומת תפילין או מזוזות שהכתיבה חייבת להיות לפי הסדר.
אם הפסול נמצא באמצע קריאת התורה, עוצרים ומוציאים ספר תורה אחר.
אם במהלך הקריאה מוצאים פיסוק בין האותיות, או אם השתנה הצורה של אחת האותיות ועכשיו היא נראית כמו שתי אותיות- למשל: האות מ' שנחתכה באמצע ונראית כמו האותיות 'כו', מוציאים ספר תורה אחר במקום הנוכחי. אם לא השתנתה התורה של האות אז לא עוצרים באמצע, אבל יש לתקן את ספר התורה לאחר הקריאה.

מסורת ספר התורה

לגבי נוסח המילים והאותיות בספר התורה, עוברת מסורת מדוייקת מדור לדור בעם ישראל. בתקופתם של  הגאונים היו שתי מסורות לגבי נוסח התורה: המסורת הטבריינית(ארץ ישראלית) והמסורת הבבלית.
עם השנים נדחתה המסורת הבבלית ונשארה המסורת הטבריינית.
כך כותב הרמב"ם (הלכות ספר תורה, פרק ח, הלכה ד'):"ולפי שראיתי שיבוש גדול בכל הספרים שראיתי בדברים אלו וכן בעלי המסורת שכותבין ומחברין להודיע הפתוחות והסתומות נחלקים בדברים אלו במחלוקת הספרים שסומכין עליהם ראיתי לכתוב הנה כל פרשיות התורה הסתומות והפתוחות וצורת השירות כדי לתקן עליהם כל הספרים ולהגיה מהם וספר שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע במצרים שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים ועליו היו הכל סומכין לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו".

עיטורים לספר תורה

ספרי תורה בנוסח עדות המזרח בדרך כלל יהיו מאוכסנים בתוך 'תיק' שזה ארגז איכותי ויפה בצורה עגולה מעץ, עם עיטורים של מתכות או בדים נאים.
ספרי תורה בנוסח אשכנזי לרוב יהיו עטופים ב'מעיל' שזהו כיסוי קטיפה יפה ומעוטר בד"כ.
לספר התורה בד"כ נלווים קישוטים שונים כמו: "רימונים", "כתר", "אצבע" ו"מגן". את "התיק" של ספרי התורה הספרדים נהוג לצפות בכסף וזהב, ולעטר אותו במטפחות בד משובחות.

קדושת ספר התורה

יותר מכל תשמישי הקדושה, יש לנהוג בכבוד גדול ובזהירות גדולה בספר התורה. למשל, מי שרואה ספר תורה בזמן שמוליכים אותו, חייב לקום לכבוד התורה. בזמן הוצאת ספר תורה מארון הקודש, יש מנהג נפוץ ללכת עם ספר התורה עד הגעתו ליעד.
כתוב במסכת אבות: "רבי יוסי אומר: כל המכבד את התורה, גופו מכובד על הבריות; וכל המחלל את התורה, גופו מחולל על הבריות".

אם חס ושלום נופל ספר תורה, אותו אדם שהפיל את ספר התורה חייב לצום יום אחד, כדי לכפר על בזיון התורה שנגרם על ידו. אמנם הלכה זו לא מופיעה בגמרא או בראשונים, אך כך נהגו כל ישראל, וכך נפסק בתקופת האחרונים. לגבי שאר הקהל, גם הם היו בבית הכנסת בשעת נפילת הספר, ולכן גם הם נוהגים לערוך תשובה, כיוון שלכל אחד מהמשתתפים הייתה אחריות לכבוד ספר התורה, וייתכן שאם היה מתאמץ יותר לשים לב למתרחש, היה יכול בצורה כזו או אחרת למנוע את הנפילה. מנהגים שונים יש בדין זה: יש פוסקים שמחייבים את כל הקהל לצום, ויש שמחייבים בצום גם  את כל חברי בית הכנסת שלא נכחו בעת נפילת הספר(!) כיוון שנפילת ספר תורה היא סימן רע לכל הקהל.

קריאה בספר התורה

ספרי תורה שמורים בבית הכנסת בארון הקודש, ומשתמשים בהם בזמן התפילות לקריאה בתורה.
בעל הקורא קורא את פרשת השבוע בקול רם ולפי טעמי המקרא, ומספר משתנה של אנשים (המספר משתנה בין הימים השונים בהם קוראים בתורה) מהקהל "עולים לתורה" בזה אחר זה.
כל אחד מן העולים ניגש אל ספר התורה ואומר בקול: "ברכו את ה' המבורך", מברך את ברכות התורה, וקורא מילה במילה אחרי בעל הקורא את הקריאה, בלחש, ושוב מברך אחרי הקריאה. מעיקר הדין העולים לתורה הם גם אלו שאמורים לקרוא בתורה, וכך נוהגים הנוהגים לפי מסורת תימן. בשאר העדות, בגלל חוסר הבקיאות של המתפללים, התקבע המנהג שבעל הקורא הוא זה שקורא בקול, והעולה רק מברך וקורא עמו בלחש.

למידע אודות כתיבת ספר תורה לעילוי נשמת קרוב לחצו על הקישור

חיפוש מאמרים

לילד יש בר מצווה??

סינון לאינטרנט?

נגישות